Dandi

היום שמתי את נילסון קצת מאוחר בגן, מלוכלך מקוואקר שאכל בדרך באוטו והכי חמוד בעולם כולו.

נתנו חיבוק ונפרדנו, הוא למשחקיו ואני למשחקי.

אביטלי המליצה לי על דנדי בחרוצים. 

שם טוב, אסוציאציות- תנינים ובנדנות. לא ניצפו לא זה ולא זה. כנראה שעדיף ככה.

בדרך קצת חששתי, אני תמיד קצת חוששת, לפני כל דבר ובדרך לכל דבר, למה בעצם? ממה יש לחשוש?? רק אלוהים יודע. 

בכל אופן, זובי בלובי והחששות ואני המשכנו לדנדי.

המקום ממש יפה ובנוי כך- נכנסים דרך חנות מהממת עם דברים שווים ויוקרתיים וממנה יוצאים לחצר נעימה

עם על ספסלי פיקניק ואווירה חמודה ממש.

נראה לי שאם הבחורה בקופה, והאיש שנתקלתי בו בהמשך היום שלדעתי הוא הבעלים, היו קצת יותר נחמדים,

היה יותר נחמד. הם לא היו נחמדים. חבל.

החיים מורכבים ממיליון שרשראות, כל לולאה קשורה ללולאה שאחריה, אפשר להתייחס לזה גם כגלגלי שיניים,

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שכל דבר מוביל למשהו אחר ואין שום דבר בעולם שהוא בלתי תלוי.

בעלים לא נחמד מוביל לעובדת לא נחמדה מוביל ללקוחה שפחות נחמד לה שעלולה להוביל את החוסר נחמדות הזאת הלאה,

אבל לא אני! התאמצתי קצת להתעלות וקטעתי את שרשרת החוסר נחמדות הזאת תיכף ומיד.

חיוך זה ממש דבר מעודד, גם למחייך וגם למחוייך. חשוב לזכור!

מזמינים בקופה, אין מלצרית ואפילו לא מלצר, ואז יושבים בחוץ.

בהתחלה לא מצאתי שקע וזה אוטומטית קצת הלחיץ אותי כי תכננתי להשאר לעבוד שם כל היום,

וכששאלתי על שקע את הבחורה הלא נחמדה שהזמנתי ממנה את הקפה, היא מלמלמה משהו שאמור להיות איפשהו,

בהמשך היום כששאלתי את מי שסימנתי כבעלי המקום- הוא גם מלמל על זה משהו.

מכל המלמולים הבנתי שאולי באמת יש שקע אז איכשהו נרגעתי.

בסך הכל הייתי צריכה את הידיעה הזאת בלב, סתם שתרגיע אותי, מה הבעיה להסביר באדיבות איפה השקע?

הזמנתי קפה ויצאתי לשבת עם תקווה קטנה בלב שבסוף אמצא אותו.

בסוף, אגב, מצאתי אותו מוחבא בין השיחים שם איפשהו.

את שולחן הפיקניק חלקתי עם מישהי ממש מתוקה וזה נחמד שיש אנשים מתוקים בעולם.

באיזשהו שלב היה שם שולחן עם כל מיני אנשים שלא באו לי הכי טוב בעולם,

אבל יכול להיות שזה לא אשמתם וזה קשור לעובדה שסתם ירד לי כזה מצב הרוח וגם כי הבטריה שלי כבר עמדה להגמר

וזה היה עוד לפני שמצאתי את השקע המוחבא והייתי קצת בלחץ מזה. 

התחלתי לחשוב שאולי אחזור להמשיך לעבוד בבית. 

תוך כדי שאני עובדת על האתר החדש שאני עושה לחברה מדהימה שמייצרת מסנני קרינה טבעיים,

אני חושבת לעצמי ומתלבטת אם בכלל לעשות את הבלוג הזה, מתפדחת נורא.

כל החיים תחושה של פאדיחה. כמה אפשר. מה זה פאדיחה בכלל? פאדיחה ממי? פאק איט. אוף.

כשהייתי קטנה רציתי להיות שחקנית (אבל תוך כדי גם ספרית, דוגמנית, דיילת, מלצרית ומוכרת בחנות בגדים)

ועם השנים התגברו עלי הביישנות, חוסר ביטחון, תחושות הפאדיחה וכל החרא הזה אז ירדתי מהרעיון וזה באמת לא מעניין אותי,

מה שכן מעניין אותי זו המחשבה שלהיות בן אדם ביישן זה פשוט חי חיים מצוצמים, אוף.

ועוד מצומצמים לכדי מחשבות של מה שאנשים אחרים לכאורה חושבים,

איזה שטויות ובזבוז של חיים, חובה להתגבר על הביישנות!

תכלס החיים זה סתם מן משחק כזה, נו מה הסיפור.

.בסוף הלכתי הביתה באיזה שתיים למרות שתכננתי להשאר שם כל היום. משהו שם כבר לא היה לי כיף והרגשתי שלא נחמדים אלי

-לסיכום על דנדי

על הסקאלה כשבצד אחד מגניב מאוד מאוד ובצד שנידודות שמזמינות קישים,

דנדי נמצא כאילו בצד של המגניב מאוד מאוד אבל נצפו פה לא מעט דודות

לא אגיד שלא.

אולי אם היו נחמדים אלי יותר אז הייתי נזכרת שגם אני דודה בעצמי וקיש זה דווקא טעים.